ירושלמים

צילום רחוב אינו מתעד רק רגע, הוא מתעד שכבות. בירושלים, האבן העתיקה והאדם בן־זמננו חולקים את אותו המרחב, לעיתים גם את אותו הפריים. הזמן אינו קו ישר, אלא הצטברות: עבר, הווה וזיכרון מתקיימים בו זמנית.

צילום רחוב בירושלים הוא עניין מורכב. המצלמה נוכחת במרחב טעון: דתות, זהויות, מתחים פוליטיים ופערים חברתיים. ובכל זאת, בתוך המורכבות הזו מתקיימים רגעים שאינם מבקשים לייצג דבר. שתי נזירות, אישה בחיג'אב עם ילדיה ועגלת תינוק, גבר חרדי, כולם באותו שער בעיר העתיקה, באותו הרגע, מריחים את אותו בייגלה.

המצלמה משמשת כאן ככלי מתבונן. היא אינה מבקשת להכריע או לייפות. היא מתעדת רגעים אגביים, יופי וכאב המתקיימים בערבוביה. זוהי ירושלים ללא איפור. ירושלים של בשר ודם.

הספר נבנה בקפידה כמעשה מרכבה. מעבר לאסופת הצילומים, הוא טומן בחובו רבדים הנחשפים דרך הזיקה שבין התמונות לרצף הסיפורי. חיבורים הנעים בין הגיאומטרי והחזותי לבין האמירה הרעיונית והביקורתית.

הספר הזה הוא תיעוד של חמש עשרה שנים. לא פרויקט חד־פעמי, אלא תהליך מתמשך של אלפי שעות של הליכה, התבוננות והמתנה. ניסיון ליצור ארכיון אנושי של עיר שמשתנה ונשארת זהה. ספר מקומי מאוד, המבקש לדבר בשפה רחבה. ספר על ירושלים, אך גם על אדם בעיר.

אלו הירושלמים.

מלאכת התיעוד היא עניין של שבריר שניה, אינסטינקט של רגע. אך מלאכת המיון התגלתה כמסע ארוך, מפרך ותובעני אף יותר מהצילום עצמו. בשנה האחרונה ישבתי מול המסך יום־יום, שעות בכל יום, בניסיון לדלות את התמונה המדויקת מתוך ארכיון של למעלה ממיליון וחצי רגעים שנלכדו בעדשה שלי ב־15 השנים האחרונות.

המסע הזה היה עבורי הרבה מעבר לעריכה; הוא היה חבל הצלה. לאחר התיעוד הקשה בכפר עזה באוקטובר 2023 והעבודה על התערוכה "שואה בכפר", התכנסתי בתוך הסטודיו למשך שנתיים. העבודה על "ירושלמים" הצילה אותי מרעשי המלחמה, והצורך בהשלמות לספר הוא שהוציא אותי חזרה אל הרחוב לראשונה בסוף 2025 ותחילת 2026. מול ים החומר הזה, הבנתי שבלתי אפשרי באמת למצוא את "הטובות ביותר". הוויתור על תמונות מסוימות היה קשה כמו פרידה, אך הבחירה הסופית נעשתה מתוך ניסיון כנה להציג את ירושלים כפי שהיא באמת: חשופה, מורכבת ואנושית.